למה אנחנו אוהבים לקבל דובנים?
כשאחי וגיסתי הגיעו לבקר אותי אחרי ניתוח השקדים שעברתי הם הביאו לי מתנה דובי, כתחליף(למרות שאין תחליף לשוקולד) שאינני יכולה לאכול כרגע עד להחלמה המלאה של הגרון. מיד הבנות שלי שגם נכחו בביקור הממלכתי ניגשו לקחת את הדובי, כמו שהן תמיד עושות עם המתנות שהן “מכינות לי” בגן, מראות לי מה הייתי אמורה לקבל ומיד מנכסות לעצמן.
אבל כאן מיד קפצתי ואמרתי להן: “הדובי הזה נשאר אצלי בבית החולים”.
ותכלס אם חושבים על זה, זה הגיוני, יש מושג כזה “דובוני החלמה” ואפילו עמותה שעובדת בשיתוף פעולה עם חברת טבע שמחלקת דובים כאלו. יש גם את התמנונים של הפגים, למי שלא מכירה – בשנת 2013, נוצר התמנון הראשון על ידי אב לתינוקת שנולדה טרם זמנה. האב חש חוסר אונים למול בתו הקטנטנה השכובה בתוך אינקובטור רוב שעות היממה ורצה, בכל מאודו, לעשות דבר מה, גם הקטן ביותר, בעבורה. הרגשה זו משותפת להורים רבים לתינוקות פגים, אם לא לכולם. אותו אב החליט לסרוג לבתו תמנון. צעצוע קטן, פרי ידיו, שילווה אותה וינחם אותה, הוא קיווה שהתמנון יהיה בשבילה סוג של תקשורת ראשונית שתייצר עבורה תחושה של ביטחון.
מה שקרה בעקבות כך, הוא שהצוות הרפואי הבחין כי יש שיפור במדדים הרפואיים של התינוקת. הם “חשדו” בתמנון כגורם לשיפורים הללו והחליטו לעשות מעין ניסוי והכניסו לאינקובטור של פגים נוספים תמנונים כאלה. הם נוכחו לראות כי גם אצל אותם הפגים חלו שיפורים משמעותיים במדדים ההתפתחות שלהם הושפעה לטובה והם התחזקו. מכאן נפוצה הידיעה בדבר התמנונים הללו למקומות נוספים. למה תמנון? העובר שנולד לפני הזמן, נחשף לרעשים חזקים ולאור שלא היה נחשף אליהם בתוך הרחם, בו היה מוגן עד השלמת התפתחותו המלאה. כך גם נלקחת ממנו החוויה שהיתה לו בתוך הרחם והמשחק שהיה לו בחבל הטבור. באמצעות התמנון בעל הזרועות, אנחנו מנסים לדמות את חבל הטבור, כדי שיוכל למשש ולשחק. זו גם הסיבה שהזרועות הן מסולסלות.
זרועות התמנון מרגישות כמו חבל הטבור, מנחמים את התינוק ומפחיתים את הסיכון שהפג הקטנטן ימשוך את הצינורות הרפואיים המחוברים אליו, ובכך יגרום לבעיות חמורות. מדיווחים ברחבי העולם עולה כי הנוכחות של התמנונים באינקובטור משפרת את קצב הנשימה והלב של התינוקות, ונמצא שמקדמת את מעורבות ההורים בטיפול בפג.
גם דובוני ההחלמה וגם תמנוני הפגים נשמעים לי הגיוניים לא רק מהסיבות הרגילות, אלא בגלל המחקר של הארלו. כל מי שאי פעם עמד לידי יותר מחמש דקות שמע על תאורית ההיקשרות של ג’ון בולבי, אני מרגישה שליחות להפיץ אותה. כל מי שלמד “פסיכולוגיה התפתחותית” מכיר אותה ובטוח שכל אדם מן השורה בוודאי מכיר, מה שרחוק מלהיות המציאות.
ג’ון בולבי התבסס בתאוריה שלו על המחקר של הארי הארלו שחקר את חשיבות אהבתה של האם להתפתחות ילדות בריאה.
לשם עריכת הניסוי שלו הארלו הפריד בין תינוקות קופי רזוס לבין אמהותיהם כמה שעות לאחר הלידה והעביר אותן לגידול על ידי שתי דמויות שמייצגות את היבטים מסוימים בדמות האם. האם המאכילה שהייתה עשויה תיל עם בקבוק צמוד למאכל; השניה עשויה מבד רך אך ללא מזון. מה שהארלו מצא הוא שהקופים התינוקים בילו הרבה יותר זמן עם אם הבד מאשר עם אם התיל, ובכך הוכיחו שלחיבה יש תפקיד גדול יותר מההזנה בכל הנוגע להתפתחות בגיל ינקות. הם גם גילו שהקופים שהשקיעו יותר זמן בחיבוק האם הרכה גדלו להיות בריאים יותר.
הניסוי הזה הראה כי אהבה, כפי שמראה הצורך במגע גופני של הקופים בניסוי של הארלו, היא היבט חשוב יותר בקשר ההורה-ילד מאשר מתן צרכים בסיסיים.
בימים הראושנים לגן אני שולחת את הקטנה שלי עם דובי לגן, אוביקט מעבר. אוביקט מעבר הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לחפץ ממשי שמסמל עבור התינוק את האם ומאפשר לו לשמור איתה על קשר דמיוני.
אז אלו היו התובנות העמוקות שלי למה אנחנו כל כך אוהבים דובים, ולמה בשונה מהדובי אנחנו כן מוכנים לוותר על העוגת גבינה שהכינו לנו בגן לכבוד חג השבועות.
כשמישהו נמצא בבית חולים והוא לבד במקום קר ומנוכר, דובי מסמל לו חמימות של אם, של משפחה.
אז לסיכום – דובי הוא רך ונעים ומסמל חמימות, תחלקו דובים לכל מי שאתם מכירים זה יעשה להם טוב על הלב. והכי חשוב חבקו את הילדים שלכם כמה שיותר.
אני אכתוב בהמשך סדרת פוסטים על תאורית ההיקשרות שהיא בגדר חובה.
